פסק-דין בתיק ת"א 35960-08-10

התביעה היא בגין סחורה שסיפקה התובעת ואשר תמורתה לא שולמה לה.

תחילה, הוגשה התביעה כנגד 3 נתבעים, אך בהמשך נדחתה התביעה כנגד הנתבעת 3 ונותרה התביעה כנגד הנתבעת 2 והנתבע 1 (להלן - שפע) שלטענת התובעת, חב אישית בגין חובותיה של הנתבעת משום שידע או היה עליו לדעת כי השיקים שעליהם חתם בשמה של הנתבעת 2 (להלן החברה) לא יכובדו והיא לא תשלם עבור הסחורה שהתקבלה. 

אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע 1, לפיה, משמכרה התובעת לנתבעת 2 את הסחורה נשוא תיק זה בחודש יולי 2003, התביעה שהוגשה באוגוסט 2010 דינה להידחות. והרי מושכלות יסוד הן כי פגרה אינה באה במניין לצורך התיישנות, ולכן דין טענת התיישנות להידחות.

אני גם דוחה את טענות השיהוי וחוסר תום הלב, שהעלה הנתבע 1, לפיהן יש לדחות את התביעה בשל הזמן הרב שחלף - כמעט 7 שנים מאז מכירת הסחורה ועד להגשת התביעה. שוכנעתי כי הגשת התביעה בחלוף זמן כה רב נעשתה בתום לב מצד התובעת, בשל חילופי תפקידים ובעלים ( עמ' 7 שו' 20-21). וכראיה לתום לבה של התובעת - הסכום הנתבע הנו סכום קרן החוב בלבד, ללא תוספת הפרשי הצמדה וריביות.

שוכנעתי, כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בהוכחת תביעתה.

התובעת הציגה כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת ( נספח 2 לכתב התביעה), ממנה עולה כי לנתבעת 2 יתרת חוב לתובעת בגובה 26,672 ש"ח. בנוסף, הציגה התובעת חשבוניות ותעודות משלוח בגין הסחורה בה עסקינן ( נספח 4 לכתב התביעה). ולבסוף, הציגה התובעת שני שיקים, בחתימתו של הנתבע 1, שמסרה הנתבעת 2 לתובעת כתשלום על חשבון החוב, ואשר לא כובדו על ידי הבנק.

הנתבע 1 לא הביא כל ראיה לסתור את המסמכים האמורים, למרות הודאתו כי בתקופה הרלוונטית ליצירת החוב ועד נובמבר 2003 עבד עם התובעת ( עמ' 8 שו' 19-20).

חיזוק נוסף למסמכים שהגישה התובעת, עולה מכך, ששני השיקים שלא כובדו על ידי הבנק, על סך 17,915 ש"ח, תואמים במדויק  את טענת התובעת, לפיה זו היתרה שנותרה לתשלום מתוך החשבונית הראשונה שצירפה התובעת כאמור. הנתבע 1 גם הודה בעדותו כי הוא חתום על שני שיקים אלו מטעם הנתבעת 2, בגין סחורה לתובעת ( עמ' 10 שו' 8-11).

אני דוחה את טענת הנתבע  לפיה לא יכול היה להביא ראיות לסתור את טענת התובעת, שכן מכר את החברה הנתבעת כבר בסוף שנת 2003 ומאז אין לו גישה לנתוני החברה ומסמכיה.

(ראה סעיף 2 לתצהיר הנתבע 1).

הוכח בפני כי גם לאחר מכירת החברה, ועד היום, הנתבע 1 עודנו מעורה בנתוני הנתבעת 2 ויש לו גישה למסמכיה.

הוכח כי בשנת 2008 הגיש הנתבע תביעה בשמו ובשם הנתבעת 2 (ת"א (מחוזי חיפה) 889/08). לא זו אף זו - במסגרת אותה תביעה, הגיש הנתבע 1 את הסכם המכר של הנתבעת 2 למר כמאל פארס, כנספח לתצהירו שהוגש שם בשנת 2010 (הוגש וסומן מוצג ת/1 בתיק זה). לאותה תביעה גם צירף הנתבע מסמכים שונים , ובהם מסמכים של הנתבעת. עצם הגשת התביעה בשם החברה, בשנת 2008, חמש שנים לאחר שזו נמכרה כביכול לצד ג', וכל שכן צירוף המסמכים, סותרים את טענת הנתבע כאילו עם מכירת החברה נותק כל קשר בינו ובין החברה, כאילו אין לו גישה למסמכי החברה וכאילו אינו יכול לבדוק לכן נתונים הקשורים לה.

לפיכך, ובהעדר כל ראיה מטעם הנתבע , לסתור את המסמכים שהציגה התובעת, המבהירים היטב את החוב, אני מקבלת אותם.

אני דוחה את טענת הנתבע 1, לפיה אין לחייב את החברה, ואותו, בגין סחורה שמפורטת בתעודות המשלוח שכן האנשים החתומים על תעודות המשלוח שהציגה התובעת לא עבדו בנתבעת 2 ואינם מוסמכים לחתום מטעמה ( סעיפים 4-6 לתצהיר הנתבע 1).

הנתבע 1 הצהיר ( סעיף 6 לתצהירו) כי הכיר את מר נביל החתום על חלק מתעודות המשלוח  וזה היה נציג של אחד מקבלני-המשנה. הנתבע 1 העיד כי  עיקר פעילות הנתבעת 2 היה בדרך של קבלת פרויקטים וביצועם בפועל באמצעות קבלני-משנה ( עמ' 8 שו' 29-31, עמ' 9 שו' 1-32), מכאן שחתימותיו של נביל היו תקפות ומחייבות לגבי הנתבעת 2.

כך גם לגבי חתימתו של מר קלמן. מעדות הנתבע 1 עולה כי אינו יודע כמה עובדים בדיוק היו לקבלני המשנה " ש. כמה עובדים היו לחברה שהיתה בשטח? של פניש? ת. אחד או שניים" ( עמ' 9 שו' 29-30), וכי לקבלן-המשנה היה קבלן-משנה אחר, שעשה את השלד עבורו ( עמ' 9 שו' 32, עמ' 10 שו' 2).

בנסיבות האלה נראה כי טענות הנתבע, לפיהן החותמים על תעודות המשלוח לא היו עובדי החברה הנתבעת, וכי אין לחייב לכן את הנתבעת בגין הסחורה המפורטת בהן, לא נועדו אלא להטעות.

ברור כי הנתבע 1 לא יכול היה להכיר את כל עובדי קבלני-המשנה ותת-קבלני-המשנה, ששהו באתר והם שקיבלו, בשם החברה, את הסחורה שסיפקה התובעת, ואני דוחה טענותיו, לפיהן החתומים על תעודות המשלוח לא היו מוסמכים להתחייב בשם הנתבעת 2.

לפיכך אני קובעת כי חוב הנתבעת 2 לתובעת הוכח בסך 26,672 ש"ח.